בעוצמה פואטית ובכישרון נדיר, מרינה צבטייבה אינה כותבת אלא מציירת את ילדותה במטמון הספרותי שלפניכם, הקרוי 'אמי והמוזיקה'. הפסנתר, הצלילים, הבית והזיכרונות השזורים אלה באלה הם הצירים שסביבם נבנית דמותה של האם, ושל החיים לצדה. ביצירה המושלמת הזאת מתעדת הסופרת את למידת הנגינה בפסנתר. היא רומזת לנו שלימוד הנגינה הוא כמו ללמוד לחיות, ולגדול, ולהיכשל ולהמשיך הלאה. ואם החיים הם מעין מוזיקה, הפרוזה של צבטייבה היא שירה טהורה. אבל 'אמי והמוזיקה' אינה רק רשימה על ילדות, אף שהיא דנה בה. היא אינה מסה על מוזיקה אף שהמוזיקה נוכחת בכל שורה ושורה. זהו ספר על אהבה, אהבה כנה, כואבת, מאושרת, מבורכת, בין בת לאמה. ספר בעל כוח פנימי, עתיר אהבה לחיים.