כמה אירוני שתפקיד השוטה בהמלך ליר עשוי להיות התפקיד האחרון שגילמתי בחיי, ושהשורה האחרונה שאמרתי על במה תהיה השורה – שורה הולמת באופן מוזר – שבה שייקספיר משלח את השוטה אל מותו בשרירותיות שכזו: וְאָנֹכִי אֶשְׁכַּב לִישֹׁן בַּצָּהֳרַיִם. ב־24 ביוני 1940 נפרד השחקן והמשורר סטיבן האגרד מאשתו ומשני בניהם הקטנים שהפליגו לאמריקה. ב־27 ביוני הוא התייצב לשירות צבאי בחיל הרגלים. בלילות השימורים עד לגיוסו, בלונדון המופצצת מהאוויר, ישב האגרד וכתב בקדחתנות, במרוץ נגד הזמן. 'כתבתי בלי הפוגה,' הוא סיפר לאשתו, 'מכתב ארוך לבנים, ובו סיפרתי להם איזה מין אדם אני, במה אני מאמין ומה חוויתי, כי יש לי תחושה שלעולם לא אראה אותם שוב.' משאלתו היתה שהמכתב יפורסם, והמכתב אכן פורסם עוד בחייו. פרסומו המחודש אחרי מותו, במהדורות רבות, בתוספת פתח דבר שכתב חברו כריסטופר הסל, ומבחר משיריו, שמתורגמים כאן לראשונה לעברית – שירי מלחמה ואהבה – הוא שעורר הד. מכתבו של האגרד, שנכתב מתוך אמונה בטוב האנושי, עדיין מעורר עניין מהיותו מסמך עוצמתי ומרגש על נפשו של אדם – אמן, אינדיווידואליסט – ברגעים הרי גורל, שבהם עליו להחליט החלטות המנוגדות לאופיו ולאמנותו. 'ספרו של האגרד מותיר רושם כה גדול של אינדיבידואליזם, רגישות ויושרה – רושם של אדם כה שונה מהדוגמה הרגילה של הנוער כמכלול שהתבקשנו לקבל, ובה בעת כה הולמת את חוויותיהם של הגברים הצעירים שהמלחמה הזאת העניקה לאנגליה – עד שכל מי שיתעמק בספר ימצא בו עידוד מתחדש ללא הרף... כדי להתוודע למאבקו של סטיבן האגרד למען אינדיבידואליזם ממושמע באמנות ובחיים ולאופן שבו השפיע הדבר על הפרשנות שהוא נתן למאורעות, יהיה על הקורא לגשת לספר עצמו. הוא יֵצא נשכר.' – מתוך כתבת ביקורת מעמיקה מאת 'מֵנאנדרוס' במוסף הספרותי של הטיימס