נגד עיני מסתחררת כעלעול להקת הדפים של אבא. אני רצה, וידי פשוטות קדימה. אני מתרוממת על קצות אצבעותי, מנסה לתפוס בקצות הניירות המרחפים. ידי חוזרות ריקם, כמו ניסיתי לתפוס מכיתות שלג, כאילו רדפתי אחר המתים'
כך מסתיים אחד הסיפורים בקובץ הנפלא הזה, שבו מתארת זרחי הסופרת את נורית הילדה המנסה להציל את כתבי אביה, הסופר המת, מן הבית המט לנפול שבנותיו ואלמנתו נאלצו לנטוש.
'כמה מגוחך היה מצידו להכין לו תוכניות לשנים שיבואו, חשבתי, בעודו מקדים למות. לא יכולתי לשער שהתוכניות הן סוסים הדוהרים קדימה, ושחיי אדם תמיד מפסידים להן'
בקובץ הסיפורי ם הזה מפליגה נורית זרחי גם אל מחוזות ילדותה, שם חיו בני המשפחה הקטנה בצל גבירתם, האם האלמנה קשת היום, שלשונה חדה כתער ודמותה הדומיננטית מטילה את צילה על ילדיה.
אב-נעדר ('המלה אבא נעדרה מן הלקסיקון שלי מחוסר שימוש'), אם, בעלים, הכמיהה לשפה האנגלית – כל אלה ועוד מסופרים בדרכה הייחודית של זרחי, המטילה כישוף על קוראיה גם כשהיא מתארת את חיי היום-יום השגרתיים ביותר.