בשמונה בערב נפגשים גדוד ה' במבנה של השבט של הצופים ויוצאים בטור אל עבר חוף הים. א'ש לילה ראשון שלהם, והמדריכים מלמדים אותם את הכללים. אם מישהו רוצה פיפי זה רק בליווי מדריך, כי השמועות אומרות שיש חטיפות. המרכז של השבט צועק מדי פעם שמאל ימין שמאל, ובסוף אם יעברו את זה יקבלו תג עופרים ועניבה בצבע צהוב. ׳יש ערבי!׳ צועק פתאום המרַכֵּ ז, ׳ערבי!׳ הם מעבירים אחד לשני, ׳ערבי!׳ הם מזהירים, אבל מה עושה הערבי ולמה בדיוק הוא מסוכן, אף אחד לא אומר. דנית מתחילה לבכות. היא עברה אלינו מתל אביב ולא שמעה אף פעם על ערבים. פעם סיפרה שלסבתא שלה קוראים אַלָה, וכולם צחקו ואמרו שסבתא שלה ערבייה, והיא אמרה, ׳מה פתאום. היא אפילו היתה בשואה.׳ ׳אז איך קוראים לה אללה?׳ אמרו וזרקו בכוח כדור טניס על הקיר. הסיפורים בבריכה כמעט אולימפית מתרחשים בעיר סְפר צפונית שיש בה שיכונים ובתים פרטיים, מוזיאון ובריכת שחייה, מפעל נקניקים ומרכז מסחרי חדש. היא בנויה אסבסט, הנוף שלה הוא נוף ים־תיכוני והתושבים שלה הם אנחנו. אבל בשפתה המכשפת של רוני ברודצקי המוּכָּר נעשה זר, והזר — מוּכָּר. בין ערוּת לחלום אנחנו נודדים בעיר השקטה, הריקה־כמעט, פוגשים את אסתי־פסטי, שמאז שאמהּ מתה לא מפסיקה לגבוה; את אדי שוקרון — יש שניים כאלה בעיר שלנו, הם תאומים; את שרונה — המדריכה היפה מהמוזיאון לתולדות עירנו; ומגלים דבר־מה חדש עליהם ועלינו. אם לרגע עוטפת אותנו שלווה, מיד מופיע מישהו עם אף עורבי ועיניים ירוקות, ובחיוך של ג'וקר מסוכן־בדחן מותח קו מחבר בין דמויות שלכאורה זרות זו לזו. בריכה כמעט אולימפית הוא ספר בשל, צבעוני, נוקב ובעל קול מיוחד במינו. זהו ספר הביכורים של רוני ברודצקי. אתגר קרת על ההצגה חובזה בבימויה של רוני ברודצקי: ״ראיתי את ההצגה ׳חובזה׳ והתרגשתי מאוד... אני זוכר מעט מאוד פעמים שהתרגשתי ממשהו שקשור ליצירותי כפי שהתרגשתי מההצגה. ההצגה הזאת היתה עבורי הצצה לתוך תודעה של קוראת חכמה, עתירת דמיון. כמישהו שראה הרבה עיבודים ליצירתו, ההצגה הזאת היא אולי המרגשת מכולם. זה עיבוד חכם ויצירתי שגרם לי לראות צדדים חדשים בסיפורים שכתבתי.״ ידיעות אחרונות