גוף ראשון שני של סילביה מולוי הוא סיפור על אהבה וחברות ארוכות שנים בין שתי נשים. טבילת אש ספרותית, הנוצרת הודות לפרדוקס: טקסט מופתי נולד, מילותיו המהודקות כאילו 'נושרות' ממנו, בעוד אחת הדמויות – מושא הכתיבה בספר – מאבדת בהדרגה את זיכרונה בגלל מחלת האלצהיימר. המילים האינטימיות פועלות ביצירה כשעון חול הלוכד בתוכו זמן יקר וקצוב: המילים ככלי למתן עדות. המילים כנשק האחרון בקרב נגד השכחה. המילים כמפת הדרכים האולטימטיבית לשימור הזיכרון האישי בכל מחיר. כמעט מדי יום המחברת מבקרת אצל חברתה, ורוקמת פרגמנטים כתובים – 'אומאופטיים', מיקרו-קוסמיים – הנצמדים זה לזה בפרקים קטנטנים, ולאחר מכן מתאחדים לכדי יצירה שלמה ואורגנית. עם זאת, 'גוף ראשון שני' הוא מסוג היצירות שקשה לקטלגן: גוונים, מחשבות מצולבות, זמנים משתנים לצד פשטות מקסימלית. לפתע הספר נקרא כיומן אישי, ואז כנובלה, ואז כמסה בנושא זמן ושפה, או כשיר הלל לחברות – ובכן, זהו פריט ספרותי יחיד במינו, מלא ברק, מרגש מאד, עקב היותו נטול רגשנות לחלוטין. 'אין מילים לתאר כמה היצירה הזאת יפה, קצרה אך אינטנסיבית. טקסט חיי במלוא מובן המילה 'חיים'.' סילבינה פריירה 'הנובלה הזאת היא יומן המתעקש לשמר את מה שהולך לאיבוד. מולוי ממציאה מילים ומשפטים כדי למנוע את מותה של חברתה. ובמאמץ הזה היא יוצרת ספרות גדולה.' חואן ריברה 'במצבים שבהם הכול הוא שכחה אחת גדולה, הכתיבה הזו, הכוללת את זיכרון האהבה, היא הזדמנות לברוא מחדש את הזיכרון.' לאורה פורד