לואיז חיה בבית אחד עם אנשים שאינה רוצה לחיות בחברתם - לא עם בעלה, חקלאי כושל שכל האגסים במטע שלו נרקבו, לא עם הוריו שמסוכסכים בגלל ניאופיו של האב, לא עם דודתו שגוססת מעבר לקיר. יש ללואיז מאהב, ועדיין אין לדעת אם תברח אתו ותתחיל חיים חדשים. כל אלה יכלו להיות נתוני פתיחה לדרמה של אהבות ובגידות עד משבר או פתרון, אבל קלוד סימון, בכישרונו הגדול, בחר לעשות את ההפך: להתמקד דווקא בדקויות, לבלול את הזמנים; ולא מתוך גחמה ספרותית, אלא מפני שלדרמות אהבים יש כיוון אחד, קדימה ברצף רגעי ההווה, ואילו בהעשב העבר של הדמויות ממשיך להתקיים בכל רגע ורגע ולהשפיע על ההווה, להטות אותו ממסלולו או אף להכריע אותו במשקלו. לא פעם יטשטש את קווי המתאר של הדמויות, שנסחפות יחד במערבולות של אירועי חייהן הקודמים – מערבולות שמשורטטות כאן במכחול של שערה אחת. ב־1985 זכה סימון בפרס נובל. לא לחינם מונים אותו בזכות תעוזתו חסרת הפשרות עם פרוסט, וולף, ג'ויס, פוקנר; כולם סופרים שלא ביקשו לרַצות אף אחד, לא נעמדו בפתח ספרם לשדל קוראים להיכנס לעולמות שבראו, לא באו לבדר את מי שהעז ונכנס – כולם מעידית הספרות של המאה העשרים, וכל אוהב ספרות חייב להכירם.