זה לא היה האופן שבו אמר את זה. זה היה המבט מזווית העין, שנמשך בקושי שבריר שנייה. הדם קפא בעורקיה. השנה היא 1959. הרופא הגרמני בורח. הוא נהג עשר שעות רצופות. כעת הוא נמצא בעיירה נידחת באזור פטגוניה שבארגנטינה. הוא שוכר חדר במוטל, מציין את מקצועו: רוקח. למרות המבטא, הספרדית שלו סבירה למדי. הוא אוכל צלחת עדשים בפונדק, מזמזם אופרה, נוטל כדור כדור שינה ובבוקר מבצע שכיבות סמיכה. לכאורה, מדובר בבן אנוש, מהגר, עוד זר שעוצר בעיירה נטולת שם בדרכו אל הדרום. אך לא; כי לכל אורכו של הספר נשהה רק מילימטרים ספורים מהרופא הנאצי יוזף מנגלה. צעקה מגיעה מן החוץ. הרופא ניגש אל חלון חדרו ומסיט את הווילון כדי לבחון את המתרחש. כמה ילדות מקומיות משחקות. רק אחת מהן לוכדת את תשומת ליבו של הנמלט: בלונדינית נמוכה באופן חריג הנוסעת עם הוריה. דרכם ישחזר מנגלה את מיטב האובססיות שלו בנוגע לטוהר הדם והגזע. גורלם של הרופא ושל המשפחה נקשרים זה בזה. מסעם מביא אותם דרך כבישים במדבר אל העיר ברילוצ'ה, שנופיה מזכירים לו את גרמניה הרחוקה. מנגלה מתיישב שם, מוקף אוהדים, אך לא רק, ממשיך את ניסויו ואף מתחיל לייצר ולשכפל בובות זהות עשויות פורצלן. לוסייה פואנסו רוקמת בדיון מודרני המשלב אזכורים היסטוריים מדויקים כדי להיכנס לראשו של אחד הפושעים הפרוורטים ביותר של המאה העשרים. התוצאה היא רומן מצמרר, סוחף, מותח, כמו גל הנשבר אל החוף והורס הכול בדרכו. 'וקולדה' יתפוס אותך מהרגע הראשון ועד לעמוד האחרון.