פרגוס מקרידי, נער רגיש ובודד בן שבע-עשרה חובב ספרים ותלמיד שקדן, הוא היפוכו הגמור של אביו אליסטר, קולונל בדימוס ואלמן זה שתים-עשרה שנה. הקולונל, גבר משולהב ומשתלהב, רואה בפרגוס את בבואתה של אמו המתה. אליסטר נושא אישה שנייה ובה בעת מחליט שעל פרגוס ללכת בעקבותיו ובעקבות המסורת המשפחתית, ללמוד באקדמיה צבאית ולאחריה לשרת בצבא, ולשם כך עליו גם להיות בכושר צבאי כיאה לייעודו. כשהקולונל יוצא לירח דבש ממושך עם רעייתו הצעירה, הוא מבקש מהנהג שלו, פרד קרינגטון, חייל לשעבר וגבר בנוי לתלפיות, לחשל את פרגוס באימוני כושר ואגרוף. את שעות אחר הצהריים מקדישים השניים לאימונים מיוזעים שנערכים בחדר האוכפים, שם מוצא פרגוס לבסוף לא רק חבר קרוב, אלא גם תובנות על עצמו ועל ויכולתו לאהוב. עם שובו של אביו מתברר לפרגוס שאמו החורגת רואה בו יותר מאשר בן חורג, והתנהגותה הופכת לשיחת היום בקרב המשרתים. קרב אגרוּף הנערך בין קרינגטון לנער בנוכחותם של האב ושל אשתו הטריה מביא את הסיפור לעבר שיא עוצמתי ואל סופו הנוגע ללב והבלתי צפוי. בחדר האוכפים, רוחשים זרמי מעמקים של רגשות עזים מתחת לפני השטח השלווים לכאורה. זהו סיפור על אהבה ועל אי-הבנה במובן העמוק של המילה, וכמו שפרגוס אמר – אף אחד לא אשם. באחד מספריו הקודמים הביא הארטלי שתי שורות משיר של אמילי ברונטה: 'הכרתי מאה אהבות / כולן המֵרו לאהוּב'. תפיסה זו עוברת כחוט השני ביצירותיו, ובאה לידי ביטוי ביתר שאת ברומן מרגש זה. הארטלי כתב את הספר בערוב ימיו, והוא ראה אור כשנה לפני מותו. הוא דאג שמא הספר 'יזיק לתדמיתי האישית', ושקל לכתוב את 'הרומן ההומוסקסואלי' בשם בדוי או להשאיר הוראות לפרסם את הספר לאחר מותו, כפי שעשה א'מ פורסטר בספרו מוריס. אף על פי כן התפרסם חדר האוכפים ב-1971, בחתימתו המלאה של הארטלי.