בחייו ובשגרת יומו של הפקיד ז'אן דזר, המתגורר בפריז של תחילת המאה העשרים, הכול מינורי, מאופק, קורקטי, מנומס, קטן. דירתו קטנה. חלומותיו קטנים. כל יום דומה לקודמו, ורק בימי א' של סוף השבוע נפתחת בפניו האפשרות לחוות את הגירויים של העולם המודרני ההולך ומתפתח לנגד עיניו. ואכן, בתוך חייה של העיר – המזכירים להפתיע את חיינו עכשיו, כעבור מאה שנה – יש גם מקום לסיפור אהבה ולהרפתקה. ז'אן דזר הוא השָׂכיר הממוצע, התגלמות האדם המודרני – כמוני וכמוך אולי – ההולך על החבל הדק שבין עבודה לפנאי, בין תשוקה לשעמום, בין רגשי השייכות לרגשי הזרות. הכלים של דה מירמון הם העדינות, החמלה והאירוניה. ז'אן דה לה ויל דה מירמון נעלם מן העולם בבת אחת – המקרה המוכר של סופר צעיר בתחילת יצירתו, המתהלך בעיר לילות וימים, חושב, חולם, בורא סגנון, מחכה; מפקיד את תקוותיו בדף הכתוב. הוא פרסם יצירת מופת אחת, לכל היותר שתיים, ועוד לפני שסובביו הכירו בגודל כישרונו, הוא מת ומצטרף לגרסה פרימיטיבית ל'מועדון ה-27'. דה מירמון הותיר אחריו את היצירה הקטנה והמופתית הזו, שאינה רועשת אלא שקטה, יצירה שתמשיך להדהד בראשו של הקורא המגלה אותה. 'עם הבחור הצעיר הזה נעלם עולם שלם של הרמוניה ושל חיים… די היה בספר עדין כמו זה להנציח את זכרו.' פרנסואה מוריאק 'הספר הקטן והעגמומי הזה, שבו הקיום משול ל'אולם המתנה לנוסעים במחלקה שלישית' הוא מצחיק מאוד. וגם אקטואלי מאוד.' נובל אובּזרווטר 'ז'אן דזר הוא כמו אח בשבילי. יש לו המיומנות לשרוד בתוך ריק החיים.' מישל וולבק