משתתף במצעד הספרים תשע'ז. אם יש משהו שאותו לא אשכח כל חיי היה זה יומנו הראשון במעברה יום חרף סגרירי ואפל. זמן לא רב קדם לכן עלינו לארץ מעירק, שם גדלתי עד גיל תשע. עם עליתנו ארצה הועברנו למעברה על גבי ארגז של משאית, הנסיעה נמשכה שעות ולא היתה קלה, הרגשנו כמו עדר כבשים. מסביב היו מוטלים המזודות והתיקים שהיו כל הרכוש שהצלחנו להביא מעירק. אחי הקטנים בכו כל הדרך - מקור, מעיפות, ומהרעב שלא הפסיק להציק. הגענו, ולא ידענו לאן. היינו עולים חדשים שלא יודעים את השפה ולא היה לנו מושג היכן אנו נמצאים. כשירדנו מהמשאית ראינו שטח שומם ובו פחונים.