מתי, עיתונאי שראה יותר מדי, וגיל, מלצרית עצובה, פותרים ביחד תשבצים. השנה היא שנת 2017, הם יושבים על מרפסת 'המקום של מיקו' על שפת הים, מסעדה שפעם היתה הומה והיום אין בה איש. לצדם הולכים ונבנים 'מגדלי הסוף' המגלומנים ומולם הים — מורעל ושחור. בשנת 2017 הארץ הזאת אינה מקום נעים לחיות בו. חיילי לגיון הזרים הלאומי שועטים על החוף, אלימות אזרחית פושה ברחובות, נשים נרדפות על ידי דתיים פנאטיים, חופש הדיבור ירד למחתרת וכרישי נדל'ן מנהלים את המדינה.
בנפשו של מתי סוערים מראות ממלחמה איומה ומודחקת ומתערבבים עם זיכרונות מאזורי אסו ן ברחבי העולם. גיל היא יתומה מאב, אבודה ומוכה. אבל במפגש ביניהם אין אלימות ואין אסונות. יש חמלה ופתרונות, יופי פשוט ואהבה.
רומן שהוא לא רק סיפור עתידני אנושי על הרס ותיקונים אלא גם מניפיסט חברתי נוקבעל ארץ שפעם היתה מקלט לקורבנות ובית לעם חופשי והפכה למדינה מושחתת שהשלטון בה מתעלל באזרחים ורודה בהם בעזרת טרור, השתקה ופחד.
עלמה כהן־ורדי