נעם חושב שהוא לא יודע לצייר יפה. על כל ציור שהוא מצייר הוא אומר: 'זה לא הצליח לי!' וקורע את הנייר. נעה, ילדה חדשה בגן, מציירת יפה. נעם מקנא בנעה על ציוריה ובאין רואה הוא לוקח ציור מתא הציורים שלה. נעם משנה בקלות את האות ה' האחרונה בשמה של נעה לאות ם סופית - האות האחרונה בשמו. את הציור של נעה, כששמו חתום עליו, הוא מגיש לגננת, כדי שתתלה אותו על לוח הציורים בגן. כשנעה רואה את הציור שלה עם שמו של נעם היא כועסת ומגלה את האמת. נעם הנעלב והפגוע, לא מקבל את הצעתה של הגננת המציעה לשניים להתפייס ולצייר ציור ביחד. הסופרת נעמי בן גור מספרת על בעיה מוכרת, הרווחת בין ילדים. קנאה במי שנראה לך טוב ממך, ועל ניסיונו הכושל של נעם לייחס לעצמו את הציור של נעה, שכל כך מצא חן בעיניו. בן גור מציעה בסיפור פתרון אנושי המראה לקוראים הצעירים שלכל ילד וילד יש את המקום בו הוא הטוב מבין הילדים. בסיפור זה אמא של נעה מבקשת מנעם לעזור לבתה בהרכבת פאזל חדש וגדול – כי נעם הרי מוכר לכל ילדי הגן כ'מלך הפאזלים'. הסיפור מתאים מאוד לילדי הגן, המתמודדים עם בעיות דומות וסופו המלבב ומקרב הלבבות מדגיש את ייחודו של כל אחד ואחד מאיתנו.