מחזור שיריו השני של עודד כרמלי, הינו מחזור פטליסטי הקובע כי ימי עושר המידע ושפע ההבעה הם בעצם ימים של שתיקה הולכת ומחמירה עבור כל אחד מאיתנו. בלשון אינדוקטיבית מוכיחים שיריו ה'ריבועיים' של עודד כרמלי כיצד השתנו יחסי הגומלין בין הפרט לזולת: הפרט מתוודע ליותר ויותר דעות, רגשות והתנהגויות של זולתו, בשעה שיכולת הביטוי שלו את עצמו נותרת ללא שינוי; רשות היחיד מעמיקה בשעה שרשות הרבים רק מתרחבת למרחק. התוצאה היא השתלטות השיחה השטוחה – שפתם של המשטרים הפרלמנטריים, של הסוקרים והפרסומאים – גם על יחסינו האישיים ביותר, ואפילו על מחשבותינו. מול אלה מציב עודד כרמלי את הלא-כלום: את הבשר, המוות והיקום. בעצם רצוננו להבין את הזולת ולהיות מובנים על ידו, אנחנו מהווים אופוזיציה לרוב הדומם והמוחץ – אך בפטפוטינו אנו מתפזרים, נטמעים ונכנעים לו.