אשתו של מולכו נפטרה בתחילת הסתיו. הרומאן עוקב, לאורך שנה, אחר תהליך השתחררותו ממנה ומאבקו בה, תהליך שיש בו גם הזדהות עמוקה עמה. מות אשתו משחרר במולכו קפיץ שמעיף אותו למרחקים של ניכור, אך גם מוליך ללידה של תחושת חירות חדשה. ועם זאת, תוך השחרור הוא מוּבל בשלט-רחוק על-ידי הקשר עם אשתו. הוא מושך מן המוות כאב, ממשות וחיוניות כאחד, וניסיונותיו הכושלים להחיות את אשתו בנשים המחליפות אותה הם גם ניסיונות 'לקום לתחייה' ולאחוז בשורשי עצמו. אורפיאוס מתפצל כאן לשניים. מולכו, איש פאסיבי המתבונן בעולם במשקפיים בִּי-פוֹקאליוֹת, מצוי בכפילות מתמדת של פחד וכמיהה, כאב ושימחה, מערבב התרגשות ואשמה. יהושע העמיד כאן את אחת הדמויות הבלתי-נשכחות בספרות העברית, ברומאן רב-פנים שקשה להניחו מן היד. במשאל שערך עיתון 'מעריב' (יוני 2007) בין אנשי ספרות מובילים – מבקרים, עורכים, מו'לים וחוקרי ספרות – נבחר 'מולכו' בין עשרת ספרי הפרוזה 'הטובים ביותר שנכתבו בעברית מקום המדינה'.