עשר שנים / נוית בראל אֵיפֹה הָיִיתָ לִפְנֵי עֶשֶׂר שָׁנִים אֲנִי שׁוֹאֶלֶת בְּחֶדֶר אַחֵר, עִם רַדְיוֹ כָּבוּי, בְּאוֹתָהּ עִיר. אֵין עוֹד שֶׁמֶשׁ פְּקוּחָה כְּפִי שֶׁהָיְתָה, כְּבָר אֵין פִּגּוּעִים. הַחוֹמוֹת גָּבְהוּ אִישׁ לֹא עִשֵּׁן מוּלִי מֵאָז וְהָיָה עֵירֹם כְּמוֹ חוֹף בַּחֹרֶף זָר כְּמוֹ נִימוּסִים. רַבְנוּ בְּאוֹתִיּוֹת חֲסֵרוֹת. הִשְׁלַמְנוּ עִם סוֹדוֹת גְּדוֹלִים. לֹא נָכוֹן כְּשֶׁמְסַפְּרִים אוֹתָם, לֹא עוֹבֵר כְּשֶׁמִּתְעַלְּמִים. מִן הַקָּצֶה אל יְקִיצָה, מֵאֹזֶן לְאֹזֶן, גַּם אֲנַחְנוּ מִתְעַיְּפִים. דִּבַּרְנוּ מַסְפִּיק. עַל הַדְּרָכִים לְמַטָּה, עַל פִּיּוֹת נְעוּלִים, הָאַהֲבָה הַזּוֹ שָׁכְחָה אֶת מָה שֶׁדָּרוּשׁ לָהּ. אֲנִי זוֹכֶרֶת תַּאֲרִיכִים.