שלושה סופרים פורטוגלים מכוננים, אולי הגדולים ביותר במאה העשרים, שבים ונפגשים בספר אחד. יצירותיהם משמיעות באזני הקורא העברי מלה שככל שהיא חיונית בשפתם, אינה ניתנת לתרגום: SAUDADE. מעין עצב מתוק, שמחה מלנכולית, אושר נוסטלגי או כמיהה בלתי אמצעית לדבר-מה בלתי ניתן לתפישה: זמן, אהבה, ארץ לא נודעת. רגש עמום וחודרני, נימה המבטאת את תמציתה של אומה, הדי.אן.איי שלה, מבנה נפשי ומנטלי ׳מלוח׳ של אלו היושבים בסוף מערב, מתבוננים אל מעבר למים ולאופק. חלופת מכתבי אהבה בין פרננדו פסואה לאהובתו היחידה, אופליה קיירוש, והצהרת אהבה הניתנת מפי ההטרונימית-אשה היחידה שלו, נערה גיבנת, למסגר מקומי; סיפור אהבה חצרני ואסור של מאהב מיוסר, מאת אסה דה קירוש; ומעשה-אהבה נפתל של פקיד מסור, מר וייגה, ששיברון-הלב שלו מוביל אותו למקומות בלתי צפויים, מאת אנטוניו פטריסיו. כל אלה לכודים בספר אחד, שניגונו מסמן מפתח לשירי הפאדו המתנגנים בטברנות הליסבואניות, מעל קערת שבלולים ולצד כוסיות אגווארדנטה.