לפעמים אני מרשה לעצמי לחלום שאנחנו גרים בבית דירות חדש בעיר, נגיד בקומה שלישית, שאין לי המון דודות משוגעות, שאנחנו אנשים רגילים. אני נבהלת מהמחשבה שהילדות מהכיתה יראו את סבתא בזדָאד שלה המשונה כל כך. ופתאום גם אבא, שתמיד נראה לי חזק, נראה עלוב בבגדים עם כתמי הצבע ובשפם שנעשה צהוב מרוב הרחת טבק. עם מי אני יכולה לדבר על ההרגשה הזאת. אני לא מרגישה ממש מפה ובטח שלא משם.' פיורלה בשנה אחת מחייה – השנה שהיא נהפכת בה לאישה ומשאירה מאחוריה לא רק את הילדות, אלא גם כמה מתלאות ההסתגלות לארץ החדשה: את ההתנשאות, את הלגלוג, את ההצקות של בנות הכיתה. משפחתה עדיין לא התנתקה מנופי המולדת הישנה, גם לא ממנהגיה, ופיורלה כבר מעזה להסתכל קדימה אל מראות חדשים, שפה חדשה, חברה ראשונה, זרה כמוה, ואפילו חבר ראשון – צבר. בשום פנים היא לא תיתן לשנה הזאת להסתיים כמו שהתחילה. ענת משיח , חברת קיבוץ צאלים, נותנת פתחון פה לילדה־נערה רבת־דמיון שמתלבטת בין סבתה וסיפוריה מצפון אפריקה ובין הצורך להכות שורשים חדשים להתקבל ולהיות אהובה.