פרדיננד, העגל התמים והסקרן, מתחקה לשוא אחר פשרו של השעמום, עליו מלינות חיות החוה, ואינו מצליח להשתעמם. בסיומו המפתיע של הספור, אותו לא נסגיר כאן, הוא חווה את השעמום הראשון בחייו, שבבלי דעת היה שעמום גורלי אשר שנה את סופו הידוע מראש של הספור. הספר מקדש למונרו ליף, יוצר “ספורו של פרדיננד”, שבהשראתו נכתב.