“קצת לפני שאבא שלי מת, איתן ארדיטי ואני נהיינו חברים.”
באר שבע, שנות השבעים, חמישה נערים מסתובבים ברחובות. הם החברים הכי טובים, מעשנים ביחד את הסיגריות הראשונות, סוחרים בקלפים של שחקני כדורגל. הם שומעים דברים שלא היו צריכים לשמוע. קרובים זה לזה יותר מכל קרבת דם.
תיאטרון באר שבע פורח, הפועל באר שבע אלופה, בבית הקולנוע מקרינים שבוע אחר שבוע את “שיגעון המוזיקה”, ובבית החולים עובדים הגברים החשובים והמשפיעים. כל זה מכסה רק במעט על חוסר הכשירות של המבוגרים. את היתומים של המלחמה הטרייה, מלחמת יום ה כיפורים, מזכירים רק בטקסים. וישנם אלה שלא מזכירים אותם גם אז.
שנים אחרי שעזב את העיר, המספר חוזר אל באר שבע. התקוות שתלה בעצמו נגוזו, החלומות הלכו וקטנו בחלוף השנים. הוא נראה צעיר לגילו, אולי כי לא הספיק די בחייו. הוא לא חוזר לבאר שבע כמנצח אבל גם לא כמפסיד, כי הוא, לעומת אחרים, לפחות נשאר בחיים.
מתן חרמוני הוא אחד הקולות הבולטים והמשמעותיים בשדה הספרות הישראלי. ספריו עטורי השבחים,
'היברו פבלישינג קומפני' ו'ארבע ארצות', זיכו אותו בפרס ברנשטיין ובפרס ראש הממשלה, והיו מועמדים לפרס ספיר. ברומן השלישי שלו פונה חרמוני מהעולם שברא בספריו הקודמים אל אופק חדש, מוכר לא פחות.
קרבת דם הוא רומן וירטואוזי, עמוק ותוסס, שהוא גם דיוקן של מקום, של תקופה ושל דור.