ההודים המציאו את המשל העתיק על אודות עיוורים המנסים לקבוע בעזרת מישוש מה טיבו של הדבר המכונה 'פיל'. למשל הזה גרסאות רבות והרעיון הכללי הטמון בכולן הוא , כי בני האדם עיוורים כלפי המציאות בכוליותה ומסוגלים להכיר רק חלק ממנה. אלפי שנים מתגלגל המשל מפה לאוזן ומיבשת ליבשת ואיש לא תהה על אודות החוויה שחווה האובייקט הנמוש ובאתי אני למלא את החסר: הפיל אינו פילוסוף ההוגה בתורת ההכרה ואינו זקוק למדיטציה כדי לשתק את התבונה המפרשת את ממצאי החושים. בעיני רוחו הוא אינו אידיאה של פיל, אלא פיל במלוא הוויתו. יתכן כי משעה שידו המגששת של האדם החוקר נגעה בו ונטשה אותו, כבר לא יוכל לשוב אל גולמיותו הבלתי מודעת לעצמה.הוא נגוע, תרתי משמע
מחשבות מעין זו עלו בדעתי אחרי שכתבתי גרסה משלי לטקסטים המקדימים את פרקי יצירתו המפורסמת של קמי סן-סנס. תחילה חשבתי לצרפן לספרון שלפניכם, בבחינת פירושים למשלים שאולי ייעזר בהם הקורא ואחר כך החלטתי לבקש מחברי, הצייר אבנר כץ, ליצור פירושים חזותיים לחרוזיי. כך נוצרה יצירה בת שלושה רבדים: המלחין כתב, הפייטן חרז בזיקה ללחניו, והצייר שאב השראה מחרוזיו. אני בטוח שסן סנס, שמרדן היה ושובב, לא יתהפך בקברו.