הכל מתחיל בפיגוע. אשה בשנות הארבעים שלה, בלי שום מסמך מזהה, נפצעת אנושות בשוק הירקות בירושלים, נאבקת במשך יומיים על חייה, ואחרי מותה שוכבת אלמונית במדור המתים של בית-החולים, בהמתנה לבירור זהותה. בחיפוש נוסף בסל-הקניות שלה מתגלה תלוש משכורת של מאפייה גדולה בירושלים, קרוע ובלי שם, אבל העובדים והממונים במאפייה לא הרגישו בהיעדרה של שום עובדת. מקומון ירושלמי עומד לתקוף את המאפייה על התנכרותה לעובדת שלה מתוך 'חוסר-אנושיות מזעזע', אך בירור מגלה שהעובדת – לא-יהודייה מחבר-המדינות, מהנדסת במקצועה, שעבדה במאפייה כפועלת ניקיון – פוטרה לפני חודש, ורק בגלל תקלה ביורוקרטית המשיכה לקבל משכורת. מה שהיה אפשר תחילה לפטור בהסבר טכני פשוט, מתגלגל ככדור-שלג של קומדיה, שהופכת בהדרגה לפסיון רב-עוצמה, בעל ממדים רוחניים ופסיכולוגיים. בעל-המפעל הישיש מסרב להסתפק בהתנצלות קצרה על אשמה עמומה, ונתקף רצון כפייתי לכפרה עמוקה. בעל-כורחו מוכנס לסיפור מנהל כוח-אדם במפעל (הלוא הוא הממונה על משאבי אנוש, איש צבא-הקבע לשעבר, גיבור הספר), אך בהדרגה הוא הולך ונשאב לתוכו, סופח אותו לפנימיותו והולך ומעמיק בו. מן האטימות והאדישות נוסע הסיפור בעקבות האשה אל בדיקת האשמה, החרטה, הכפרה, האהבה והתשוקה; אל מה שייתן ממשות לאנושיות. הגבולות נפרצים, בחוץ ובפנים.