בעמודים הראשונים של תמות, אהובי אנו נמזגים כמו דרך משפך לתוך האווירה הסמיכה של הספר הנדיר הזה. בעמודים הבאים אנחנו מתחילים לדאוג: לעצמנו, לבריאות הנפש של הכותבת, ולאחר כמה עמודים נוספים אנו כבר מתנשפים בקצב הפראי של הטקסט, שכן תמות, אהובי כתוב בשפה אישית ובנשימה חייתית היוצרות סגנון יחיד במינו. לפניכם מעין מותחן כפרי על אישה שלכאורה ״יורדת מהפסים״ לנגד עינינו, אך זהו גם ספר קיומי. פילוסופי. חריף. עוקצני. רווי ליריות ומיניות. זהו ספר הצולל אל פנימיותה של אישה, אך בה בעת פורש בפנינו את אופיים המשונה של החיים בכפר נידח סמוך ליער בפאתי פריז ב ימינו אנו. בספרות של אריאנה הרוויץ תמצאו “חוצפה”, ביטחון עצמי, פואטיות ומעוף שבדרך כלל מאפיינים אמנים בתחילת פריחתם, לכן אנו בזיקית גאים עוד יותר לחשוף אותה לקורא הישראלי. “אריאנה הרוויץ ניצבת בהכרח כאחת הסופרות הגדולות בארגנטינה. תעוזה ושליטה עילאית בשפה הם שני משרתיה.” קלארין “תמות, אהובי הוא כמו אגרוף בבטן מכוון היטב. רומן קטלני.” ברונו גארידו גונסאלס “בין עמודי תמות, אהובי הולם דופק של חיה פצועה, של חיית פרא האורבת לטרף, המתגלמת בדמותה של רעיה, של אם ושל מאהבת, שכמו צוללת, מרצונה החופשי, לתוך חלקו האפל ביותר של היער.” קוּלטוּרַמאס