קונטקסט המשפחתי המיוחד של תמר פייקס, מוות בעתו, צפוי וידוע מראש, המאפשר פרידה הדרגתית, היה בגדר נס. אביה ואחיה הבכור נהרגו במלחמה, אח נוסף נהרג בתאונה ואחותה נפטרה ממחלה. 'תרגילים בפרידה' נכתב בחודשים שקדמו למות אִמה בשׂיבה טובה ובחודשים שלאחריו, והוא מתעד את הפרידה מן האם ואת הפרידות שקדמו לזו.
'בשנים האחרונות אמא היתה נוכחת ביומיום שלי. בכל בוקר היא התקשרה, ואחר כך, במשך היום, התקשרה שוב. בימי שישי וערבי חג אכלנו יחד. השתדלתי לבקר אותה לפחות פעם ביומיים. ציפיתי שאחרי מותה חיי ישתנו בצורה דרמטית, הרגשתי שאני עומדת בפני חצייה של נהר, ורציתי לאסוף כמה שיותר סימני דרך מהגדה שאליה לא אוכל לשוב. אחרי השִבעה חזרתי לכתוב. רציתי לייצר סדר והדרגתיות גם בפרידה, להיות עדה להִשתנות הנפשית שעוברת עלי, וכשהפסקתי לכתוב זה היה כדי לפַנות מקום, הקשבה ותשומת לב לאהובי נפשי, החיים.'
'תרגילים בפרידה' הוא טקסט על החיים ועל המוות, על האהבה לאֵם ועל הרצון להשתחרר מעריצות הקשר עמה. זהו טקסט מופלא, עצוב ומצחיק, טרגי ומנחם, המאיר את חיי היומיום באור הצלול, התמים והבהיר הבוקע מליבת הנפש.
תמר פייקס גרה עם משפחתה בירושלים, עוסקת בציור ובקדרות, ביימה שני סרטים: 'ריבועים של קרטון ו'עמידת ראש'. תרגילים בפרידה הוא ספרה הראשון.