עמוס עוז משוטט פה ושם בארץ ישראל ומשוחח עם אנשים. הוא יצא למסע של הקשבה סובלנית ליריבים ולתמימים. והתוצאה – ספר מרתק המתעד תמונות חיות להפליא של ישראלים כאן ועכשיו, של אנשים חמי לב וחמי מזג המשמיעים באוזניו למן דברי חזון משיחי התנחלותי ועד להתפרצות של זעם עדתי, למן תורה כוחנית קיצונית ועד לתסכול ולתקווה של הפלסטינים. לקורא נדמה שוהא שומע במו אוזניו את יושבי בית הקפה הזועמים והנעלבים בבית שמש, המטיחים בעוז את אשמת 'הלבנים' שהביאו את הוריהם ממרוקו כדי 'שיהיו הערבים שלכם'. את המתנחלים ביישוב תקוע שמדרום לבית לחם, המודאגים מ'ירידת הרוחניות'. את החרד ה'אנטי ציוניסטי' בשכונת גאולה שבירושלים; את המושבניק השונא את 'גיבנת המוסר הז´ידי' את הערבים ברמאללה, הרוצים 'פינת חופש', ואת עורך אל פג´ר, הקובע ש'יש עם ישראלי ויש עם פלסתיני ושניהם מוכרחים לחיות'. את פעילי גוש אמונים בעפרה, המדברים על המאבק בין 'ישראלים נטולי שורשים לבין יהודים אותנטיים' ואת הזקן בבת שלמה, המופתע בעליל שהזקנים במקום התחילו למות פתאום, אף שהיה מנהג 'אצל החבר´ה בגילי, שלא מתים'. משהתפרסם הספר לראשונה עורר הדים רבים. והנה גם היום נותרו פתוחות רבות מן השאלות שנשאלו במסע הזה לפני עשר שנים. עוז עצמו מחזיק באותן השקפות שהשמיע ב'וויכוח על החיים ועל המוות' בעפרה, ועדיין מקווה אותן תקוות.